איך מטפלים בדיכאון? המדריך המלא!

לפני שניגשים לתרופות וטיפולים פסיכולוגיים - חשוב לוודא שאין סכנת התאבדות, ולזהות אם ישנם גורמים נקודתיים לדיכאון שאפשר לטפל בהם

הסקירה להלן מתייחסת לאופן הטיפול בכל סוגי הפרעות הדיכאון (מז'ורי, קל או דיסתימי), שהטיפול בהן דומה, אך לא במאניה-דיפרסיה, שהטיפול בה שונה, והתייחסות אליו מופיעה בהמשך הסקירה.
 
המרכיב החשוב ביותר, שדורש התייחסות מיידית כשניגשים למקרה של דיכאון, הוא סכנת ההתאבדות. המטפל חייב לברר ביסודיות אם קיימת סכנה כזו, באמצעות שאלות ישירות. חשוב להבין שעצם הבירור לא "מכניס לחולה רעיונות לראש".

אם יש לחולה תוכנית מפורטת לגבי הדרך והאמצעים להתאבד, והוא מתחיל להיפרד מהקרובים לו או לחלק את חפציו, מדובר בסכנה אובדנית ממשית. במקרה כזה יש הכרח לשמור עליו 24 שעות ביממה. במקרים קיצוניים, ובמיוחד כאשר אין משפחה תומכת, אין מנוס מאשפוז החולה כדי להציל את חייו.
 
מעבר לכך, בהתמודדות עם אדם שלוקה בדיכאון, חשוב להבין שהוא בעצם חולה - אין טעם לנסות ו"לשכנע" אותו להתגבר על מצבו בכוח רצונו, משום שיש ירידה משמעותית באנרגיה שלו וביכולתו להיות פעיל.

כשאומרים לאדם עם דיכאון "צא מזה", או "קח את עצמך בידיים", כפי שעל פי רוב אומרים הקרובים, בדרך כלל ההשפעה תהיה הפוכה - זה רק מרגיז ומייאש את החולה, משום שהוא באמת לא מסוגל לעשות זאת.
 
בנוסף, צריך לזכור שמצב דיכאוני יכול להיגרם על ידי מחלות, כמו למשל הפרעה בפעילות בלוטת התריס או פרקינסון, וכן על ידי סמים, למשל שימוש ממושך וכרוני בקנביס, או על ידי תרופות. במקרים כאלו, חשוב לזהות את הגורם, כי טיפול בדרך כלל לא ישיג תוצאה רצויה ללא טיפול בגורם הגופני הבסיסי.
 
הטיפול המקובל בדיכאון משלב טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפויטי (פסיכולוגי). בדרך כלל, כשהדיכאון עמוק וקשה, יש מקום קודם כל לטיפול תרופתי, ורק כשמושגת הקלה, ניתן להתחיל בטיפול פסיכולוגי.

תרופות נגד דיכאון - מהו הטיפול התרופתי?

במרכז הטיפול בדיכאון עומדות תרופות נוגדות דיכאון, שמתחלקות לכמה קבוצות. החדשות מביניהן יעילות למדי ותופעות הלוואי שלהן מועטות קלות, אבל צריך לחכות כמה שבועות עד תחילת ההשפעה

בתגובה לטיפול תרופתי, רוב החולים מחלימים בסופו של דבר באופן מלא, עם מציאתה של התרופה המתאימה עבורם. אבל ללא טיפול אחזקתי מונע, באחוז גבוה מהמקרים, הגלים הדיכאוניים חוזרים.

חולה שסבל משלושה גלים דיכאוניים (או שני גלים דיכאוניים ויש לו גם היסטוריה של דיכאון במשפחה), הסיכוי שלו לסבול מגל נוסף של דיכאון הוא גבוה, ולכן מומלץ במקרים האלה לא להפסיק את הטיפול התרופתי גם לאחר ההחלמה. יש הממליצים אפילו לא להוריד את המינון של התרופה, גם אחרי שההתקף עובר.
 
היצע התרופות נוגדות הדיכאון הקיים כיום הוא מגוון ביותר וכולל כמה קבוצות של תרופות. ככלל, רוב התרופות מתמקדות בוויסות פעולתם של המוליכים העצביים סרוטונין ונוראדרנלין, שיש קשר בינם למצב הרוח, למוטיבציה ולתחושות שונות נוספות. התרופות נבדלות ביניהן בעיקר בתופעות הלוואי, שיש לקחת אותן בחשבון כשמתאימים טיפול תרופתי אישי למטופל.
 
חסרונן העיקרי של רוב התרופות נוגדות הדיכאון הוא משך הזמן הממושך יחסית מתחילת הטיפול ועד תחילת ההשפעה - כארבעה עד שישה שבועות. בפרק זמן זה, עלולה להיות אף עלייה בחומרת הדיכאון או תסמיני חרדה, וחשוב להיות עם "יד על הדופק" לגבי מצב החולה, ובעיקר לגבי נטייה אובדנית.
 
מחלקים את התרופות נוגדות הדיכאון לקבוצות:

הדור הישן של התרופות כולל את קבוצת הטריציקליים ואת חוסמי ה-MAO. תרופות אלה יעילות, אך הן גורמות לתופעות לוואי מגוונות ומרובות, והשימוש בהן הולך ופוחת.

לפני למעלה מ-20 שנה חלה פריצת דרך בטיפול בדיכאון, עם פיתוחן של שתי תרופות: תחילה יצא הפבוקסיל באירופה, וזמן קצר לאחר מכן הפרוזאק בארה"ב – הידוע מבין התכשירים נוגדי הדיכאון.

תכשירים אלו ייסדו את קבוצת תכשירי ה-SSRI - Selective Serotonin Reuptake Inhibitors, שמעלים ספציפית את רמת המוליך העצבי סרוטונין במוח, וכוללים כיום גם את התרופות סרוקסט, ציפרמיל, ציפרלקס ולוסטרל.

אלו התרופות הנפוצות ביותר לדיכאון, והן יעילות גם לטיפול בהפרעות חרדה. הן עשויות לגרום לתופעות לוואי קצרות טווח שחולפות בתוך כשלושה שבועות, ובהן ניתן למנות בחילות (שמחמירות אם לא לוקחים את התרופות עם אוכל), עייפות, ובחלק מהתרופות אף עצבנות יתר.

תופעות לוואי ארוכות טווח, שמופיעות אצל חלק מהחולים, הן ירידה בחשק המיני והארכת משך הזמן עד להגעה לסיפוק מיני. לעתים, כשמחליפים את התרופה התופעה נעלמת. בחלק קטן מהמקרים רואים גם תופעת לוואי של ירידה ברמת הנתרן בדם. תופעות הלוואי האלו הן הפיכות עם הפסקת התרופה.

קבוצה נוספת היא תכשירי ה-SNRI - Serotonin and Noradrenaline Reuptake Inhibitors, שמעלים גם את רמתם של שני מוליכים עצביים במוח - סרוטונין וגם נוראדרנלין. על תכשירים אלה נמנים סימבלטה, אפקסור, רמרון ואיקסל.

הן ניתנות לחולים עם דיכאון קשה יותר, ובמיוחד עם האטה וחוסר ביוזמה ורצון. ניתן להשתמש בהן גם כטיפול לחולים שלא הגיבו לטיפול בתכשירי ה-SSRI, או שתכשירי ה-SSRI גרמו להם תופעות לוואי קשות.

בקבוצת NRI (Noradrenaline Reputake Inhibitors) תכשירים שמגבירים רק את רמת הנוראדרנלין, כשהבולט מביניהם הוא אדרונקס. הם ניתנים בין היתר כתוספת לתכשירי ה-SSRI, כדי לטפל בתופעות קשות של חוסר כוח ואנגריה.

תכשירים ממקור טבעי, שביניהם מתבלט רמוטיב, המופק מצמח ההיפריקום. מנגנון פעולתו דומה לתרופות מקבוצת SSRI.

טיפול חשמלי ותחליפיו במקרי דיכאון קיצוני

לא צריך לחשוש מנזעי חשמל - זה עשוי להיות טיפול מציל חיים לחולה בדיכאון עמוק; שיטות חדשניות יותר הן השתלת קוצב חשמלי וטיפול במגנטים

טיפול בנזעי חשמל (ECT), שיכול לשאת תוצאות חיוביות בתוך כשבועיים, עשוי להוות טיפול מציל חיים לחולה דיכאוני פסיכוטי שלא מסוגל לבצע פעולות פשוטות כגון אכילה או שתייה.

טיפול כזה יכול "לקנות זמן" אצל חולה עד לתחילת השפעת הטיפול התרופתי (כשישה עד ארבעה שבועות), בייחוד אם קיימת אצלו סכנה אובדנית. לא צריך להיבהל מנזעי חשמל – בניגוד למיתוסים או לסרטים, הטיפול אינו אכזרי, מתבצע בהרדמה מלאה ותופעות הלוואי שלו קלות.
 
שימוש נוסף של נזעי חשמל הוא לטיפול בחולים עם דיכאון עמיד, שלא מגיב לתרופות. אך ההשפעה של נזעי החשמל היא חולפת, ולכן חולה שלא מגיב לאף תרופה ייאלץ להתאשפז שוב ושוב לטיפול בנזעי חשמל. פתרון חדשני אפשרי במקרה כזה, הוא טיפול VNS - גירוי חשמלי של עצב הוואגוס באמצעות קוצב שמושתל בגוף החולה (לכתבה בנושא).
 
תחליף אפשרי לטיפול בנזעי חשמל הוא הוא טיפול במגנטים – TMS.

טיפולים פסיכולוגיים לטיפול בדיכאון

חשוב לשלב פסיכותרפיה כטיפול מונע, אחרי שהדיכאון החריף חלף; היא יכולה להתבצע על פי כל אחת מהגישות הפסיכולוגיות, או כשילוב בינן

חשוב לשלב טיפול פסיכולוגי לצד הטיפול התרופתי בדיכאון, בייחוד אחרי שהמצב החריף חולף, כטיפול מונע. הפסיכותרפיה תופסת מקום פחות מרכזי במצבי הדיכאון הקשים, אך תפקידה מכריע במקרי הדיכאון הבינוניים והקלים.

קיים מגוון טיפולים, על פי הגישות הפסיכולוגיות השונות:

ראשית כל, כבר תוך כדי הטיפול התרופתי או הטיפול בנזעי חשמל, יש מקום להעניק לחולה טיפול תמיכתי ולחזק אותו. הזמן חולף לאט מאוד עבורו, ולכן חשוב לתת לו יעדים קרובים, כמו מועדי יצירת קשר קשר עם המטפל.

מעבר לכך, הטיפול הפסיכותרפויטי המקובל ביותר כיום הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שנועד לטפל בתסמיני הדיכאון. הטיפול מכוון לחשיבה המוטעית של האדם הדיכאוני: מזהים את הטעויות בחשיבה, ומלמדים את המטופל להחליף חשיבה שגויה זו בחשיבה מסתגלת (שינוי מחשבות כמו "אני לא שווה שום דבר" או "שום דבר לא יצא" למחשבה יותר ריאלית).

בד בבד, מזהים צורות התנהגות מוטעות, ומגבשים צורות התנהגות מסתגלות יותר במקומן. טיפול כזה מקנה דרכי התמודדות חדשות שיכולות לעתים למנוע את ההתקף הבא. במקרי הדיכאון הקלים, אפשר להסתפק בטיפול כזה גם ללא טיפול תרופתי.

פסיכותרפיה דינמית, בשיחות עם מטפל לאורך זמן רב, מבוססת על ההנחה שבשורש העצבות של האדם מצויים קונפליקטים תוך נפשיים ותבניות התנהגות לא סתגלניות. מטרתה של שיטה זו אינה להקל על התסמינים, אלא להביא לשינוי יסודי באישיות, מתוך אמונה שהתסמינים הם רק תוצאת לוואי של גורם עמוק יותר - כשהוא יטופל, באופן טבעי, תסמיני הדיכאון יעלמו.

אין ספק שניתן להפיק תועלת מטיפול כזה, אך הוא אינו יעיל בשלב הדיכאון העמוק, אלא רק לאחר היציאה ממנו.

ישנן גם כמה שיטות טיפוליות קצרות מועד שנמצאו יעילות, המבוססות על הרעיונות של פסיכותרפיה דינמית (שכאמור, אורכת זמן רב). אחת מהן היא טיפול בינאישי: טיפול קצר מועד שנועד להקל על תסמיני הדיכאון, להעלות את הערך העצמי וללמד התמודדות עם מצבי לחץ או אובדן. הוא מתמקד בדפוסי התמודדות עם יחסים בינאישיים וחברתיים.

טיפול משפחתי וזוגי נועד להביא לשיפור ביחסים בתוך המשפחה ובין בני זוג, כדי ליצור מערכת מכילה ותומכת, המסייעת רבות להחלמה.